ודברת אליו. בלשון עז. יותר מעד כה. באשר כבר הכיר כי דבר ה׳ אין להשיב ומ״מ מתקשה:
ועודך מחזיק בם. פי׳ אף על גב שהיקלת השעבוד מ״מ הרי עודך מחזיק בעבודתם ומשתעבד בהם:
במקנך אשר בשדה. להלן י׳ פרש״י דהמכה לא שלטה אלא במקנה שבשדה ולא בבית ויישב בזה מאין הגיע להם במכת שחין הסמוכה לה בהמות אלא משום שהירא את דבר ה׳ הניס מקנהו לבתים וקשה דא״כ היה למשה רבינו להזהיר כאן ועתה שלח העז וגו׳ או המקרא היה לו לפרש כאן שהירא את דבר ה׳ הניס וגו׳ אלא נראה כהרמב״ן דה״ה מתו כל אשר בבית שהרי בפי׳ כתיב וימת כל מקנה מצרים אלא לא היתה הגזרה רק על מקנה שמשמעו עדר שלם כמש״כ בס׳ ברא׳ מ״ז י״ז. ולהלן י׳ כ״ו. משא״כ מי שיש לו בהמה יחידית לא היתה בכלל הגזירה. והיינו דכתיב כל מקנה מצרים. ובזה נשאר כמה בהמות. ולפנינו יבואר עוד היאך נשאר גם ממקנה הרבה. והא שדקדק משה לומר במקנך אשר בשדה שלא יאמר שמתים בשביל שגדלים בעיר ושם האויר דחוק ומעופש ע״כ שלט בם הדבר. מש״ה אמר דאפי׳ אשר בשדה ימותו להראות דרק של ישראל לבד ניצלו:
בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. כבר ביארנו כ״פ דשתי פעמים בין מורה על הבדל אמצעי וגם דייק הכתוב מקנה ישראל ואח״כ אמר ולא ימות מכל לבני ישראל. ולא דבר ריק הוא. אלא משום שיבואר בסמוך ז׳ בדיוק הכתוב שאפילו מה שהיה לכשרים שבישראל טובת הנאה ממקנה אנשי מצרים לא שלטה בהם המכה וזה לא היה אלא אם היו כשרים מצד עצמם שמכונים בשם ישראל. משא״כ כלל האומה שמכונים בשם בני ישראל. וא״כ היה הבדל אמצעי בין מקנה מצרים שמתו לגמרי. בין מקנה ישראל שאפילו בשביל טובת הנאה שלהם שאך נקראו על שמם ניצולו. אבל מקנה אומה אחרת שלטה בהם המכה. אך לא בחוזק כ״כ. וגם פי׳ ולא ימות מכל לבני ישראל דבר. אפילו מה שביד הרשעים לא ימות. ולזה המכה לא הוצרך לעשות פדות וכופר. אלא משום כדי יכין רשע וצדיק ילבש שהרי אח״כ שימותו הרשעים יהיו נשארים המקנה ביד יורשיהם הצדיקים משא״כ מה שקבלו הרשעים עסק במקנה מצרים לא ניצולו כמו שיבואר לפנינו שהרי זה לא יגיע לטובת היורשים:
מחר יעשה וגו׳. כדי שבין כך ימכרו המצריים מקניהם בזול לישראל. ומכאן בא לישראל בצאתם ממצרים צאן ובקר מקנה כבד מאד כדכתיב להלן י״ב ל׳:
וממקנה בני ישראל. אפילו הרשעים:
לא מת אחד. מטעם שאמרנו כדי שיירשו הצדיקים:
ממקנה ישראל עד אחד. כאן כתיב עד אחד והיינו משום שהיה כמה מקנה מושכרים לישראל והיו נהנים מגיזה וחלב שלהם. והגוף לבעלים. ובשביל שהיו נקראים ע״ש ישראל לא מתו אפילו פחות מאחד היינו שלא היה שלהם אלא הפירות. ומש״ה נשאר הרבה מקנה מצרים ג״כ ובזה הכביד את לב פרעה והתעהו לחשוב כי לא הית׳ המכה בשלמות כמו שאמר משה וכמו שאמר ה׳ למשה בעת מכת הארבה כי בכיון מניח לו מקום להטעות דנפשי׳:
ולא שלח את העם. פי׳ הכתוב שהיה בזו המכה כמו שהיה אחר מכת הערוב. היינו שהיקל עוד מעט מעבדות שהיה מקודם רק שלא שלח את העם ועי׳ להלן מקרא י״ז:
וזרקו משה. שהיה אהרן מערה מחפניו לחפני משה והוא זרקו השמימה:
לשחין פרח אבעבעת. ובסמוך כתיב להיפך ויהי שחין אבעבעת פרח. והענין שהיו שני אופני שחין. האחד לח מבפנים ומבחוץ והשני יבש מבפנים ולח מבחוץ כדאיתא בב״ק ד״פ שחין שהביא הקב״ה על המצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים שנאמר ויהי שחין אבעבעת פורח. והביא הגמ׳ פסוק הב׳ ולא הראשון ולמדנו מזה טעם השנוי דעל כל מצרים היה שחין פורח אבעבעות והוא לח מבפנים ומבחוץ. ומש״ה כתיב כאן והיה על האדם ועל הבהמה שרק מעל הגוף נגע השחין ולא מבפנים אבל יש שפשעו יותר ובהם כתיב.
ויהי שחין אבעבעת פורח. היינו לח מבחוץ:
פורח באדם ובבהמה. זהו יבש מבפנים והיא מכה אשר לא יכלו להרפא:
ולא יכלו החרטמים. במכת ערוב ודבר לא נזכרו החרטמים כלל. דודאי היו יכולים גם המה להביא הערוב וזהו עיקר מלאכתם כדאיתא ס״פ ד״מ שמאספים מבחוץ וכן מכת דבר ודאי יכולים ע״י שדים להרוג אבל הרי לא באו מכות אלו להראות כי יד ה׳ היא אלא מכות נאמנות על מצרים ופרעה שירך לבבם ומה יועיל במה שהחרטמים יכולים לעשות כן. וגם במכת הערוב נוכח פרעה כי יד ה׳ היא במה שהועיל תפלת משה אלא כסבור שיצא ידי חובתו במה שהסיר הסבלות מישראל משא״כ במכה זו שלא היתה אנושה כ״כ. שהרי ידעו דסופה לחזור כמו שהיה ולא תשמש לעולם והיסורים לשעה אפשר לסבול. וא״כ אינו אלא הוכחה על יד ה׳ כי חזקה היא וכי אינו חוזר מדעתו ורצונו שישלח לגמרי ולא רק להקל העבודה ע״כ בקשו החרטמים להראות שזה אינה הוכחה ואפשר שאינו אלא רצון משה ואהרן ועושים בכישוף ומש״ה בקשו להראות שגם המה יעשו כך. אבל לא יכלו לעמוד לפני משה:
ויחזק ה׳ את לב פרעה. עד כאן כתיב ויחזק לב פרעה. היינו שהחזיק פרעה את לבו מאליו. עפ״י מה שמצא תואנה בדבר כמש״כ לעיל ח׳ י״א. או ע״פ דבר החרטמים כמש״כ שם ט״ו. והיינו שמסיים בכ״מ כאשר דבר ה׳ אין הפי׳ דבור ממש אלא במה שהיסב ענין שיחזק לב פרעה היינו דבר ה׳. וכמש״כ בס׳ ברא׳ כ״ד נ״א. אבל במכה זו לא היה שום תואנה והחרטמים גם כן לא דברו מאומה. מ״מ ויחזק ה׳ את לב פרעה. וע״ז מסיים כאשר דבר ה׳ אל משה היינו דבור ממש והוא ואני אקשה את לב פרעה:
ולא שמע אלהם. דברי משה ואהרן שבאו להוכיח מזו המכה לא אבה לשמוע אליהם כלל. ולא הוסיף להקל עוד העבודה ומש״ה כתיב ולא שמע אליהם:
את כל מגפתי. מוכח מזה הלשון שמכת ברד היה קשה מכל המכות שהיו עד כה. ומש״ה נכלל בזה כל המגפות. שהיו עד כה משמשים כל מכה במקצת כמו שביארנו לעיל ז׳ כ״ו עפ״י המדרש ודיוק הכתוב אבל לא היו כ״כ נגפים כמו במכת ברד. ומזה למדנו עוד דמיתת אדם היה קשה מכל הצרות והיסורים שבא להם. ואם כן במ״ב שמתו עוד הרבה יותר מבמכת ברד מובן שהיה קשה מכולם וזהו כונת רש״י מש״כ למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות דלא נחשוב דהא שנכנעו במכת בכורות יותר משום שהית׳ מכה עשירי׳ אבל אם היתה ראשונה וכדומה לא היו נכנעים בה אלא לא כן כי אם על ידי אותה מכה לבדה היה די להכניע לבבם ולעשות כרצון ה׳ אלא משום שרצה הקב״ה להרבות אותותיו ומופתיו במצרים לא בא במ״ב מתחלה וכ״ז בעבור תדע וגו׳. לא שאני רוצה במגפה זו שימותו הרבה ב״א שהרי אני מתרה בך ועתה שלח העז וגו׳ הרי שאינני רוצה במיתתכם אלא שאני רוצה במכה נפלאה המסוכנת כזו רק לבעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. כי במכת ערוב נוכח פרעה כי כח ה׳ בכל הארץ כמו כח אלוה בחלקו אשר חלק ה׳ להם לפי דעתם כך יכולת ה׳ עדיין בכל העולם ולא עזב את הארץ להם לגמרי ועדיין היה יכול פרעה לחשוב כי כל אלוה בחלקו יכול לעשות כמו ה׳ בכל העולם. אבל במה שאני עושה עתה תדע שאני מפליא לעשות בכחי עתה שאין שום כח אלהי יכול כזה אפילו במקומו. ואמר בעבור תדע בל״י דמשמעו רק פרעה ולא כל מצרים משום שהוא לבדו שמע ממשה שלא היה ברד כזה במצרים מיום הוסדה והוא דבר פלא אבל כל מצרים לא ידעו מזה ובאשר לא היו רגילים בגשם וברד בהליכות ארץ מצרים ע״כ היו יכולים לחשוב שבמקרה בעת שבא ברד מזדמן גם ברד כזה משא״כ פרעה ידע כי ברד כזה אינו אלא פלא:
כי עתה וגו׳. הראה לדעת שתכלית המכה רק להודיע כבודו וגדלו ולא להעניש את כל מי שאינו ירא את דבר ה׳ ולא יניס את מקנהו ועבדיו אל הבתים כ״א היה רצוני להעניש הייתי שולח את ידי וגו׳:
ולמען ספר שמי בכל הארץ. לא בשבילך לבד אלא כדי שימלא כבוד שמי בכל הארץ ובמה שתשארו בחיים תהיו אתם מספרים בכל מקום כל מה שאתם ראיתם:
עודך מסתולל בעמי. מלשון מסלה כפרש״י אבל הכונה בזה אינו מדוקדק לפרש״י מה שאמר לבלתי שלחם אלא הכונה בזה הוא כמש״כ לעיל דבמכת ערוב החל פרעה להתבונן שהקב״ה פטרונם של ישראל ותובע עלבונם והסיר מהם סבלות הקשה ומ״מ העביד בהם ואמר משה לעיל ב׳ ועודך מחזיק בם ובמכת הדבר ראה להקל עוד ועשה מסלות חדשות איך לצאת ידי חובתו ורק שלא לשלחם לגמרי וזהו שאמר משה עודך מסתולל בעמי אתה מחפש מסלות איך לעשות עמהם רק לבלתי שלחם. ובת״י עד כדון אנת מתרברב בעמי מפרש מסתולל מלשון סלו לרוכב בערבות וכ״פ הראב״ע והפרחון והכונה שאחר שהקל הרבה מעבודת ישראל ולא היה כדאי השעבוד אלא בשביל כבוד להשתבח בעמים שישראל עם ה׳ המה עבדיו:
כעת מחר. בכדי שבין כך יעיזו המקנה הביתה:
אשר לא היה כמהו וגו׳. זה היה הברד שבו אש מתלקחת ולא הזכיר הקולות והברד הקשה שהיה ג״כ להזיק את התבואה כאשר יבואר באשר עיקר המאמר היה להתרות בהם להעיז את מקנהו לבית והמה לא ניזוקו אלא בברד שבו היה האש כאשר יבואר:
ויט משה את מטהו. אע״ג שאמר ה׳ ידך ולא הזכיר המטה הבין משה שכך דעת ה׳. שהרי כבר אמר ה׳ למשה אשר במטה הזה יעשה את האותות אלא פי׳ נטה ידך במטה משא״כ לאהרן הוצרך ה׳ לפרש נטה ידך במטך:
ותהלך אש ארצה. מהקולות היינו מרעמים וברקים. ומהברד היינו מהתפוצצות הברד כמו שמפרש במקרא הסמוך. וימטר ה׳ ברד וגו׳. עוד היה ברד מוקשה ומוגלד כדרך ברד ושני אופני ברד האלה היו משלימים המכה כאשר יבואר:
ויהי ברד ואש וגו׳. מפרש מקרא שקודם שהיה ברד שע״י הלך אש היינו שהיה אש מתלקחת בתוכו:
ויך הברד. אותו הברד שבו האש. מאדם ועד בהמה במה שנתפוצץ זה הברד עליהם ונאחז האש בשערות ובבגדים ונשרפו משא״כ אלו היה ברד מוקשה לבד לא היה הורג את מי שכחו יפה לסבול הכאת הברד:
ואת כל עשב השדה הכה הברד. כתיב שנית הברד ללמדנו שלא הברד הקודם היה מזיק את גידולי קרקע שהרי אש אינו נאחז כל כך בגידולים בשעת חיבורם באדמה שעיקרם לח אלא הברד הקשה בכח ההכאה שיבר. והיינו דכתיב בתהלים ע״ח ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים ויהרוג בברד גפנם וגו׳ שני מיני ברד. עוד יש לדעת שדקדק הכתוב עץ השדה דמשמעו מה שגדל בשדה יחידי ואין הרבה אילנות סביבו משא״כ אילנות הגדלים ביער ובגנות לא היה הברד שולט כ״כ. ובתהלים ק״ה כתיב וישבר עץ גבולם. הפי׳ עץ שהיו נוהגים להעמיד על הגבול והמיצר שבין איש לאיש וזהו עץ השדה ולהלן י׳ ט״ו יבואר יותר וע״ע ס׳ ויקרא כ״ו ב׳:
לא היה ברד. אבל הקולות נשמע גם שם וכדאיתא בברכות דף נ״ט א׳ שקולות של רעמים באים לפשט עקמימות שבלב. וזה היה נדרש אז הרבה:
וישלח פרעה. משום שהיה משה ואהרן רחוקים מן הפלטין בשביל הברד. משא״כ בצפרדעים ובערוב שהיה פדות והיו עומדים סמוך לפלטין:
ויקרא למשה ולאהרן. נתבאר לעיל דיוק השנוי שלא כתיב כאן אל משה:
העתירו אל ה׳ ורב מהיות קלת אלהים. בת״א וסגי קדמוהי רוח דלא יהון עלנא קלין דלוט וכו׳. מפרש ורב קאי על ה׳. שיודע כח זה השם של הויה שהוא רב להציל מכח הדין שהוא בשם אלהים שהוא הדין הקשה:
מהיות קלות אלהים וברד. משמעות קולות אלהים שהמה נפלאים מהמורגל וכמו הר האלהים. וע״ז קאי וברד והוא הברד שהיה בו אש מתלקחת ורק על שני אלה ביקש מכח הויה ב״ה שיתגבר על כח הדין. אבל לא ביקש על הברד הרגיל שמכונה ג״כ מטר באשר כולו מים ועי׳ להלן מקרא ל׳:
כצאתי את העיר אפרוש את כפי. בצפרדע ובערוב כתיב סתם אעתיר ולא פירש המקום והיינו משום שהיה בהכ״נ מיוחד לתפלה כמש״כ לעיל ה׳ כ״ב והיה בעיר ולא היה מקום לחוש מה שהעיר מלא גילולי ע״ז אבל כאן היה נדרש להעציר את המטר היורד מלמעלה שיחדלו מלירד היה נדרש פרישת כפי משה למעלה תחת שמי הרקיע. כמו שמצינו שאמר נעמן (במ״ב ד׳) אלי יצא יצוא וגו׳ והניף ידו אל המקום ע״כ היה מוכרח לצאת מן העיר שהיא מלאה גילולים:
למען תדע כי וגו׳. בל״י. כי רק פרעה לבדו ידע בכ״ז שנעשה עפ״י תפלה לה׳:
כי לה׳ הארץ. ידיעה חדשה היינו שהארץ שלו וחס על ישובה ואינו רוצה בחורבנה כ״א מה שההכרח להודיע יד ה׳ כי חזקה היא. ועתה כי נודע יסיר ידו מלעשות שמות בארץ:
ידעתי כי טרם תיראון מפני ה׳ אלהים. לא כדבריך שאתה משכיל על רוממות הוי׳ שהוא רב מכל הכחות. שיראה זו אין דרכה להתנודד וכמש״כ בס׳ דברים ל׳. אבל ידעתי כי טרם תיראון מפני ה׳ אלהים פי׳ קודם שתגיעו ליראת הרוממות תיראון מפני ה׳ אלקים. מפני דינו הקשה וא״כ אינני בטוח שלא תחזור בך בשוב העונש אבל מ״מ הנני מתפלל:
והפשתה וגו׳. יפה פי׳ הרמב״ן שכ״ז הוא דבר משה לפרעה כי עוד לו לירא מפחד אלהים ועונשין שעדיין מוכן להלקות. גם החטה והכוסמת וצ״ל שכבר ידע משה ממכת ארבה אע״ג שעוד לא הגיע בזה הדבור מ״מ ידע מכבר וכש״כ לפי מש״כ להלן י׳ כ״ט שהיה רשום במטה דצ״ך עד״ש באח״ב. ובל״ס ידע פירושן:
כי אפילות הנה. הפשט מבואר ורש״י הביא המדרש. פלאי פלאות נעשה להם ומוצא הדרש מבואר ברבה. וע״ע להלן י׳ ט״ו הוכחה לזו:
ויחדלו הקולות והברד. זהו ברד שבהם האש שעליהם ביקש פרעה:
ומטר לא נתך ארצה. זהו הברד שעיקרו מטר ובסור המכה סרה לגמרי כמש״כ הטעם לעיל ח׳ ט׳:
כי חדל המטר. זהו הברד שלא ביקש כלל. ע״כ ויוסף לחטא. מצא בזה מקום לחטוא כמש״כ לעיל שם:
ולא שלח את בני ישראל. מכאן ואילך כתיב בני ישראל ולא את העם. ללמדנו שמאז החל להוקיר את ישראל והסיר מהם כל העבודה. וכאן נתקיים הלשון שני של גאולה והצלתי אתכם מעבודתם. והיינו דמסיים כאן ביד משה. דמשמעו הערה בע״פ כמש״כ בכ״מ דכתיב ביד משה. וכן כאן היו שינוים מפעולות המכות עפ״י הסימן דצ״ך עד״ש באח״ב. שהיה על המטה אשר ביד משה. דבשלשה הראשונים לא הסיר הסבלות גם כן וממכת ערוב החל להסיר הסבלות כמש״כ לעיל. וממכת ברד הסיר העבדות לגמרי. רק שלא רצה לשלחם אלא להתנהג בהם בכבוד. וכן עתיד להיות לפני גאולה העתידה כמש״כ סוף שירת האזינו ועי׳ בחזית על פסוק שובי שובי השולמית וגו׳:
